הגיע הזמן לנפץ כמה מיתוסים על אלכוהול, ולצאת לחגוג.
על השולחן, כוס זכוכית עבה של אוזו, שצלילותו הולכת ומתחלבת מקוביות הקרח. האלכוהול עולה לראש. צלילי מוזיקה יוונית נשמעים. כפות הרגליים מתחילות לזוז.
אני עוצם את עיני ומתגנבת אלי אט אט ההכרה: אני ממש לא אוהב אוזו. אני לא סובל מוזיקה יוונית. עוד רגע וההוא בפינה מקבל את הבוזוקי בראש.
אני חוזר לחדר. חלק מלהיות תייר בוגר זה היכולת לדעת מה טוב ומה רע לך, ולא לזרום עם כל קשקוש מקומי. אני יודע שארק זה טרנדי. אני יודע שכולם אוהבים לשתות (ולצערי גם לאכול את הראש) על וויסקי. שמעתי לא פעם שרום זה הדבר הבא. קוניאק סבתי זכרונה הייתה שמה במוס. אני שותה וודקה. כזה אני. לא צריך גריי גוס כמו בחתונה, אפשר סתם וודקה מהסופר. שזה קפוא גם ככה אני לא מרגיש את ההבדל. גם שלא קפוא, כשחושבים על זה.
אבל אין פה וודקה. מה עושים? בתור התחלה, מפסיקים להעמיד פנים. ובאלכוהול כולם מעמידים פנים. איך אומר גיסי לשעבר: “אני יותר אוהב וויסקים מעושנים וכבדים, אבל באמת אני הכי אוהב תות בננה קר”. שתיית אלכוהול כרוכה בהעמדת פנים. כשהייתי בן 16 העמדתי פנים שאני אוהב בירה. בצבא העמדתי פנים שאני אוהב וויסקי. גם אחרי. אחר כך העמדתי פנים על יין. בהתחלה אדום, אחר כך טעמי התפתח וראיתי קצת עולם, כך שהיום אני גם מעמיד פנים שאני אוהב יינות לבנים יבשים ואפילו רוזה ורדרד.
אבל את שנות השלושים עברתי מזמן. ואני כבר לא רוצה להעמיד פנים, וגם למען האמת לאף אחד לא אכפת מה אני שותה. אני אוהב וודקה כי אין לה טעם, ואני שותה קוקטיילים כי יש להם. ואם אני נתקל באוזו, בארק, או בראקי או בכל סיוט אניסי אחר, יש לי טיפ של אלופים. מתברר שבכל מכולת מקומית על שפת הים התיכון יש פחיות קרות של ביטר למון. הם מתים על זה, ונזכרתי שבעצם גם אני. ממלאים בכוס עם קרח מנה אוזו. אפשר קצת נענע לאווירת היאסו אבל זה גם בסדר בלי.
מוזגים עד הסוף. המרירות של המשקה מכסה לגמרי את טעם האלכוהול (כמו בג’ין וטוניק שאני אוהב מאוד) והחמוץ מתוק משלים נפלא את האניס. וכך שרדתי את יוון.
אגב, אחרי הכנת המשקה נשארת חצי פחית ביטר למון צוננת. וחצי פחית זו ,חברים יקרים שלי, היא הדבר הכי טעים שתמצאו ביוון.
