סיפור שמתחיל במאפרת חימר

גילוי נאות – קשה לי להיפתח לדברים שאני לא מכיר. הנה, אמרתי את זה,אפשר לצאת לדרך ועכשיו סיפור קצר: כשהייתי בן 10 אמא שלי רשמה אותי לחוג פיסול בחימר. אל תשאלו אותי מה הקשר ביני לבין חימר ואני ממש לא יודע מי הגאון שחשב שזה נורא חכם לפני 25 שנה לשלוח ילד בן 10 להכין מאפרות אבל ניחא, הלכתי והכנתי לאמא מאפרה כמו ילד טוב (חושבים שזה היה מתוכנן מצידה?).

לקח לי שלושה מפגשים כדי להבין שזה לא בשבילי (רבתי עם המדריך ונטשתי…) אבל מאז התנסיתי במספר חוגים נוספים, כמו: מקהלה, ריקודי עם והתזמורת הצעירה של הישוב – חוגים שאיפשהו התפדחתי לספר עליהם לחברים מחשש למטר של סתלבט (בכל זאת, ילדים). זה נורא מעניין כל הנושא הזה של חוגים בילדות שלנו לעומת חוגי העשרה בשנות הבגרות, הרי מעבר לפן המעשי יש גם את הפן החברתי וזה נושא שבא לי לכתוב עליו – חוגים אחרי גיל 30.

למרות שיש לי חברים שהתנסו בזה בעבר, במשך שנים לא הבנתי את הצורך של אנשים להירשם לחוגי העשרה בשנות הבגרות ואני מודה שהייתי ציני לחלוטין לנושא עד שיום אחד חברה הציעה לי להצטרף לקבוצת אימפרוביזציות (אלתורי משחק) למבוגרים שהיא שמעה עליה. כמובן שבהתחלה צחקתי עליה בטירוף (בינינו, חוגים בגילנו יכולים להיות סופר מביכים, אחרי הכל – מה הקשר בין פרסומאי בן 35 לחוג משחק או בין כלכלן בן 40 לקבוצה של צביעת מאנדלות?), אבל לבסוף חשבתי שהרי בסופו של דבר אני תמיד יכול להיפגש איתה בעוד בית קפה ושוב לקשקש על הא ועד דא ושאולי (רק אולי) יש פה הזדמנות להתנסות במשהו נוסף, שונה… אז זרמתי.

רמת המבוכה שחוויתי כשהגענו לשם בקלות מקבילה לקלישאה של לעמוד ערום מול כל הכיתה (דמיינו קבוצה של 10 חבר’ה עומדים במעגל ומנסים לחקות בעלי חיים… אני בחרתי לחקות גמל שלמה), ובכל זאת, משהו אמר לי שאולי זה יכול להיות נחמד בסופו של יום ותאכלס? לא טעיתי.

היו שם היו שם זוג עורכי דין, גננת, מנהלת משאבי אנוש, יחצ”ן, בעלים של רשת חנויות אלכוהול ועוד כמה אנשי מקצוע כאלה ואחרים ואחרי שהפגנתי יכולות משחק חצי מקצועיות, מצאתי את עצמי יושב במעגל עם כל הקבוצה, כאשר כל אחד בתורו היה צריך להתיישב במרכז ולהציג את עצמו בדמות שונה. בחרתי כמובן להציג את עצמי בדמות החתול שלי ופשוט עברתי (על ארבע!) אחד אחת וחיככתי את הראש שלי בשלהם, דבר שגרם לכולם לפרוץ בצחוק גדול (הצלחה!).

בסוף המפגש ישבנו כולם בחוץ ודיברנו על כל הקונספט הזה של חוגים בגילנו, כמה זה לא פשוט בתוך היומיום העמוס לפנות זמן לפעילות העשרה ומעל לכל – למה זה כל כך חשוב לנו. מה שגיליתי תוך כדי שיחה היה המכנה המשותף לכולם – ההזדמנות להתנתק מהמציאות המוגדרת והמגבילה שכל אחד מאיתנו כבול אליה והאפשרות לעשות משהו מבלי לחשוב “מה יחשבו עלי”.

אחת המשתתפות למשל (רכזת פדגוגית במרכז שיקום לטינאייג’רים שנפלטו ממסגרות חינוך) סיפרה שההזדמנות הזאת להתנתק מהמציאות היא היא זאת שעוזרת לה לבצע את התפקיד שלה בצורה טובה יותר. משתתף נוסף סיפר שאת אשתו הוא הכיר בחוג לריקודי עם, תחום שהוא מעולם לא חשב אפילו להתנסות בו ובסוף הלך על זה, התמכר והתאהב (גם בחוג וגם באישתו).

למה אני מספר לכם את כל זה? אם תחשבו על זה, פעם כשהיינו ילדים, החוגים היו קשורים בעיקר לפן החברתי, זה היה כמעט בלתי נשלט – החוג שאתה נמצא בו משליך ישירות על ההגדרה של מי אתה ומי יהיו מעגל החברים שלך והיום, היום יש לנו את אפשרות הבחירה עם מי להתרועע ולאיזה חוג אנחנו מצטרפים בלי קשר למי אנחנו ביומיום או מה המקצוע בו בחרנו לעסוק. אם פעם למשל התפדחתי לספר לאנשים שאני שר במקהלה הצעירה של הישוב מחשש לחרם טוטאלי, היום אני יודע שממש לא אכפת לי מה יחשבו לי אם אני אצטרף לחוג אימפרוביזציות, צביעת מאנדלות או וואטאבר, היום יש לי את זכות הבחירה לאיזה מעגל חברתי אני מעוניין להצטרף ואילו עולמות תוכן אני מעוניין להכיר ולהעשיר מבלי לתרץ לאיש – וזו אבחנה שכולנו צריכים להכיר בה ולהוקיר אותה.

את המאפרה שהכנתי לאמא שלי בגיל 10 אגב היא שומרת עד היום (אין לי מושג למה, יצא מחריד אבל כפרה על מאמא) ובכל פעם שאני מביט בה אני נזכר כמה אני שמח ששנות הילדות כבר מאחורי וכמה אני שמח שהיום אני יכול לבחור לבד איזה עולם תוכן אני מעוניין להעשיר ועם אילו אנשים אני בוחר להתרועע אז המסר שלי אליכם חברים וחברות הוא מאוד פשוט – גם אם אין לכם זמן פנוי, תפנו זמן בשביל להעשיר את הידע שלכם, תנו לעצמכם הזדמנות להיחשף לעולם תוכן חדש מבלי לחשוש שמא יחשבו שאתם מוזרים או מגוחכים, אחרי הכל – כבר עברנו את הגיל של מבוכה, לא?

צ’ירס!