המציאות של היום הופכת את הכל לנגיש, כולל שופינג בארץ, באירופה או בארה"ב הישר מסלון ביתכם (או מהשולחן במשרדכם, בואו נהיה כנים). איך זה עובד? האם זה כדאי ומאיפה להתחיל?
סופשבוע גרוע בעיר הגדולה? אני כבר לא שם.
יססססס…. בשעה טובה, אחרי עוד שבוע מטורף של עבודה במשרד, הגיע הסופ”ש וזה הזמן לעלות את הקצב. להתלבש, להתבשם, להתארגן על משהו טוב ויאללה – #התחלנו! אה, בחוץ גשם? לא נורא, חבל לוותר על הגופייה הצמודה.
לתפוס מונית, להגיע למועדון, לרעוד מקור בתור ולהתחנן לסלקטורית בת 23 שתכניס אותנו (“אבל אני אומר לך שאני ברשימות!”), צ’ייסרים, מוסיקה, בלאגנים, בום-בום, פול-ווליום, מרגישים את הביט? “מה אמרת? אני לא שומע!!”, מישהי צווחת לך משהו באוזן ואתה מחייך ומהנהן מבלי להבין באמת מה היא אמרה, שטויות, לא נורא. נעבור למועדון הבא, עוד דרינק, עוד צ’ייסר, עוד טראק, “מתי עופרה עולה לנגן??”, עוד פלירט, בנים בנות, מה שבא – על הבאבא ואני… אני בבית.
כן כן, אני רוי גרין, בן 33 , מי שהיה ה”פארטי-בוי” הכי צבעוני בעיר, “יוצא מהארון” ומכריז בגאווה: חברים – אני מבוגר מידי בשביל כל זה.
זה לא שאני שופט אנשים שלא אכפת להם לחזור הביתה ב 5- בבוקר, כשהבגדים שלהם מריחים כמו מאפרה בתחנה המרכזית הישנה וגם לא את אלה שמתעוררים בשבת אחר הצהריים עם האנג-אובר מטורף וזיכרון מעורפל מליל אמש ומי לעזאזל ישן לידי במיטה??, ממש לא, שיהיה בכיף רק מה – אני כבר לא שם. זקן? לא בטוח. בוגר? בלי שום ספק!
“רוי הזדקנת” אחד האחים הצעירים שלי זרק לי לא מזמן, אחרי שסירבתי להצטרף אליו לשבת עם נרגילה באיזה ‘טראבין’ ביפו (מישהו אמר גיל 15?), ואני לא עניתי, רק חייכתי. אני מבין אותו לגמרי, גם אני חשבתי ככה פעם. הוא חזר לא מזמן מטיול של אחרי הצבא בהודו ואני בסך הכול חזרתי הביתה מעוד שבוע עבודה במשרד.
כן, ה”פול-ווליום” שלי מתרחש במהלך השבוע, כשאני מתרוצץ בין פגישות, ישיבות, עריכות, קפה ועוד קפה ועוד קפה ובסופ”ש? עזבו אותי, תנו לי שקט, אני רוצה לנוח, אני רוצה להיכנס לאוטו, לשים ‘שבת עברית’ ברדיו ולנסוע. לא משנה לי לאן; צפון, דרום, ים, מדבר, חומוס באבו- גוש – העיקר לנסוע. ואם לא לנסוע אז לשבת עם חברים בבית קפה או סתם בפארק ולדבר (כן אשכרה לדבר בלי אימוג’יז בוואטסאפ) ועוד לשמוע מה אומרים לי גם בלי לצווח – תענוג! היום אני יכול לעשות את זה, היום אני יכול לבחור לקחת רגע לעצמי וליהנות מהשקט מבלי לתכנן מראש ובלי לתת הסברים לאיש. זקן? לא בטוח. בוגר? בלי שום ספק!
“אתה לא מתגעגע לפעמים?” אחי שאל אותי, מתגעגע למה? לשלם על כוס בירה זולה מחירי פשיטת רגל? ביץ’-פליז, יש לי בבית ויסקי בן 18 שנה שקניתי בדיוטי-פרי, כשחזרתי מעוד קפיצה לברלין. נכון, לפעמים זה נעים להישען על זיכרונות נוסטלגיים של כל השטויות שחווינו אבל בינינו – אתם לא קצת שמחים שאתם יכולים להרים היום כוסית לחיי הבגרות?
צ’ירס.
