הגיע הזמן לנפץ כמה מיתוסים על אלכוהול, ולצאת לחגוג.
“הגרון שלך בסדר?”, שאלה באנגלית של הג’רזי גירל שהייתה, ואמרה ישר: “בוא נרד, נקנה לך ג’ינג’ר אייל”. וככה ירדנו שנינו לרחוב בעיר מדברית דקה שהקיפה אוניברסיטה גדולה, סטודנטית אמריקאית מפרינסטון שהגיעה לסמסטר אחד, וסטודנט למתמטיקה שהגיע לארבע שנים, ורק לפני חמש דקות נזרק.
ירדנו למכולת של הקווקזי בשכונה, שהביט בה בשתיקה כששאלה אותו היכן הג’ינג’ר אייל. המשכנו בשדרה שאז עוד קראו לה על שמות הנשיאים למכולת השנייה וגם שם לא היה. כשחצינו את הכביש לסופרמרקט הגדול (יחסית) שאלתי אותה במה מדובר, ואולי בכלל יש את זה בסופרפארם ממול, אבל היא רק צחקה ואמרה שזה משקה קל עם ג’ינג’ר שעוזר מאוד לכאב גרון ובטן, וזה מה שסבתא שלה הייתה קונה לה שהייתה ילדה. הגענו לסופרמרקט, מקום שמאוד אהבתי בזמנו והייתי הולך אליו לפעמים שהתחשק לי מזגן. הלכנו לסוף המעבר עם בקבוקי השתיה, ושם בסופו, היו שלושה בקבוקים זהובים של ג’ינג’ר אייל. קניתי אחד.
יצאנו בחזרה לכיוון הדירה. היא נכנסה אליה בפעם האחרונה. הוצאתי קצת קרח ממגש אמקור לבן שהגיע ביחד עם המקרר לפני 30 שנה, ומזגתי. הטעם היה צונן ועדין ומתוחכם ואמריקאי וזר למקום בדיוק כמוה. אחר כך הלכה.
לא עזר לגרון, ובטח לא לבטן. בערב חזר השותף שלי וראה את הבקבוק. הוא הביא רום. לבקבוק הרום שהיה לנו בדירה היה מעמד של אל. נדמה שהיה כאן תמיד, ירשנו אותו מהדיירים הקודמים. סטודנטים באו והלכו, רוקנו ומילאו את הדירה, רבו והתנצלו בפני בעל הבית, ושוב. רק בקבוק הרום נשאר בארון העליון, מזכרת ממתנה שמי יודע מי קיבל ואיש לא שתה. בכל זאת, מי שותה רום.
שמנו עוד קרח. מזגנו רום. מזגנו ג’ינג’ר אייל. בערב, שהטמפרטורה הפכה יותר נסבלת, קרה הלא יאומן. בקבוק רום שאיש לא רצה במשך שנים נגמר על ידי שני סטודנטים שאישה לא רצתה (גם השותף לא היה כוכב גדול). בערב כבר חזרנו לצחוק.
יש משהו בטעם האמריקאי כל כך של הקוקטייל הזה. שנים חשבתי שהמצאנו אותו לבד עד שגילינו שקוראים לו “דארק אנד סטורמי”, והוא כנראה ההיפך המוחלט מהמקום בו שתיתי אותו לראשונה. מאז אני אוהב אותו מאוד. במיוחד בקיץ. עם קרח ולימון. ובמיוחד שיש בקבוק של רום או חבר, ואת שניהם רוצים לזרוק.
