הגיע הזמן לנפץ כמה מיתוסים על אלכוהול, ולצאת לחגוג.
שנות השמונים הן אולי השנים הכי עליזות שהיו פה, כשהכול היה צבעוני עד כדי גיחוך. הבגדים, התסרוקות, הטלוויזיה, האנשים, האוכל, וגם השתייה – נראה שבכל אספקט אפשרי אנשים שחיו באייטיז ניסו להראות כמו גביע גלידה מבולבל. הצבעים הזרחניים שלטו בבגדים אבל השלאגר הגיע בתוספות: כריות בכתפיים, חותלות על הרגליים, תסרוקות מנופחות, וכמובן – בנדנה אחת על היד או על הצוואר שהפכה לטרנד הכי גדול של התקופה. כל מאכל הגיע עם רוטב אלף האיים, ואם לא הקרמת את המזון שלך הוא לא היה נחשב לאוכל. גם בכל הנוגע לאלכוהול צבע היה שם המשחק, ולכן במסיבות ואירועים הקוקטיילים הפכו כוכבי הערב (אחרי יין הפטישים כמובן). רק מה? למרות הצבעים המטורללים, הקוקטיילים עצמם לא היו רעים בכלל. אז אולי זו התקופה שחוזרת להיות צבעונית, או גל של נוסטלגיה שתופס אותנו, אבל מסתבר שהקוקטיילים של שנות ה-80′ עושים קאמבק גדול השנה. קבלו אותו:
שפריץ– נכון, בשנות השמונים ‘שפריץ’ היה שם נרדף לגבשושים על הקירות שהיוו את פסגת עיצוב הבית הישראלי, אבל הוא היה גם משקה אלכוהולי מרענן. מדובר בקוקטייל עם שורשים איטלקיים שהגיע לארץ בזכות העלייה הרומנית, שאימצה אותו בחום לכבד שלה בגרסה קצת שונה. השפריץ האיטלקי משלב יין מבעבע עם אפרול תפוזי, שצובע את המשקה בכתום חזק. במודל הרומני תקבלו את המשקה בצבע שקוף, משפריץ של סודה שהוכן בסיפולוקס (היום פשוט אפשר להוציא בקבוק שוופס מהמקרר), לתוך כוס יין לבן חצי יבש וחמצמץ, בדרך כלל יין זול ופופולרי. שפריץ הוא הסייד-קיק המושלם לארוחה, במיוחד אם היא כבדה, שמנה ומערבת בשר. אפשר להתנשא על זילות קודשו של היין, אבל במקרים של יינות זולים, זה יעשה להם טוב ולנו יוסיף עניין.
סקרודרייבר – או כמו שקוראים לו היום: וודקה תפוזים. מדובר בקוקטייל שמורכב, ובכן, מ-50 מ”ל וודקה ו-100 מ”ל מיץ תפוזים. לא קשה לזכור אם לא שתיתם 5 כוסות ממנו קודם. גם היום אף מועדון לא שלם בלעדיו, אבל אנחנו ממש לא המצאנו את השילוב, גם לא ההורים שלנו. הם רק נהנו ממנו מאד באייטיז, כשהמקסימום שאנחנו הגענו אליו היה שוקו. סקרודרייבר מצוין בשביל להשתכר, והולך במיוחד עם עוד מאותו דבר. ממשקה שפירושו המילולי הוא “מברג” זה לא מעט.
סן פרנסיסקו– מינונים מדויקים של 45 מ”ל ג’ין, 90 מ”ל מיץ תפוזים ו-15 מ”ל גרנדין יוצרים את הקוקטייל האדמדם, שבשנות השמונים היה מלך החתונות והבר מצוות. הסן פרנסיסקו (שאז כבר רובנו ידע שמדובר לא רק בקוקטייל אלא גם בעיר באמריקה) הוגש בבר האירועים שנייה לפני כניסת הרקדניות עם הבר האקטיבי והמשקאות בצבעי זרחן רדיואקטיבי. האגדה מספרת שהקוקטייל אחראי לאלפי דודים מביכים שנתפסו בקלטת הווידאו כשהם רוקדים עם בקבוק יין ריק על הראש.
מנהטן– קוקטייל שנולד במנהטן קלאב בניו יורק ומערבב ויסקי, ורמוט וקצת אנגוסטורה ביטרס. הקישוט המסורתי של מנהטן (חוץ ממטריה קטנה שקישטה כל קוקטייל אפשרי באייטיז) הוא דובדבן אדום, בדיוק כמו צבע המשקה. המנהטן התאים לשתייה בלגימות איטיות בתוך כוס מרטיני, במהלך חוגי בית או בצפייה משותפת ב”דאלאס”.
טקילה סנרייז – לא רק טעים, טקילה סנרייז הוא גם סופר חתיך: תפוזים, גרנדין וטקילה מתערבבים יחד ויוצרים זריחה משגעת, כשהגרנדין הכבד שוקע לתחתית וצובע אותה באדום, ושארית הכוס מקבלת את הגוון הצהוב של התפוזים. את ההנגאובר מביאה הטקילה. לפריחת הקוקטייל עם אפקט הצבע אחראי בעיקר הסרט “טקילה סנרייז” מסוף שנות השמונים, כשכל הנשים רצו להיראות כמו מישל פייפר, וכל הגברים רצו את המבט של מל גיבסון.
הלגונה הכחולה – ב-1980 ילדה יפה בשם ברוק שילדס שרפה את המסך בסרט “הלגונה הכחולה”. כיוון שחופשות באיים טרופיים היו מותרות של מיליונרים, אנשים ברחבי העולם שתו את הקוקטייל הכחול הנושא את אותו שם, ודמיינו שהם משתזפים תחת עץ קוקוס. וודקה, קירסאו כחול וליים מרכיבים את המשקה האקזוטי. אגב, היום כבר אפשר לשדרג את הקוקטייל ללגונה כחולה תוססת עם ביטר לימון או סודה לימון ונענע. בכל מקרה, תמיד כדאי להוסיף ליד את נשנושי התקופה. לא, לא בייגלה ונאצ’וס, יותר בכיוון של סיגרים מטוגנים או משהו מוקרם עם רוטב אלף האיים בצד.
